המדריך לחוויה פסיכדלית מוצלחת / טימות'י לירי

השימוש ב-LSD כאמצעי להטבעת חותם החווייה הטיבטית-בודהיסטית

לאחר קריאה של מדריך זה, יוכל כל אדם לזהות באופן מיידי את התסמינים והחוויות שבמקרים מסוימים נראים מפחידים, למרות שהם למעשה תסמינים לרמת תודעה גבוהה יותר. הכרה היא מילת המפתח. הכרה וזיהוי רמת ההכרה. מדריך זה יכול גם לסייע להימנע מחוויות פראנויה, או לסייע לשוב ולחוש את ההתעלות (נשגבות, על-טבעיות) במידה והיא נעלמה. אם החוויה מתחילה בקלילות, שלווה, אחדות מיסטית, הבנה, וממשיכה בדרך זו, לא יהיה צורך בלהיזכר במדריך זה, או שיקריאו לכם אותו. כמו מפת דרכים, התייעצו במדריך זה רק כאשר איבדתם את מסלולכם או שאתם מעוניינים לשנות אותו.

תכנון הסשן

מהי המטרה? הינדו קלאסי מציע ארבע אפשרויות:

1. הגדלת הכוח האישי, הבנה אינטלקטואלית, חידוד המבט הפנימי והתרבותי, שיפור מצב בחיים, האצה של הלמידה, התפתחות מקצועית.
2. החובה - לעזור לאחרים, לדאוג לאחר, לשקם, ולסייע בלידה מחדש לאדם אחר.
3. כיף, הנאה חושנית, תענוג אקסטטי, קירבה בין אישית, חוויה טהורה.
4. התעלות, נשגבות, שיחרור מאגו וממרחבי זמן מוגבלים; הגעה לאיחוד מיסטי.

הדגש המרכזי של המדריך הוא המטרה האחרונה, אך לא מוציא מהכלל את המטרות אחרות – למעשה, הוא מבטיח את האחרות. זאת בשל העובדה שההארה דורשת מהאדם להתעלות אל מעבר לבעיות האישיות, התפקידים, והסטאטוס המקצועי. המתנסה יכול לבחור קודם לכן להקדיש את החוויה הפסיכדלית לכל אחת מארבעת המטרות.

בחווית ההתעלות המוחצנת (פנייה ותשומת לב לפרטים כלפי החוץ ג.ג), העצמי מונע באופן אקסטטי בעזרת אובייקטים (פרחים, אנשים אחרים). במצב המופנם, העצמי מונע מהחיים הפנימיים (אורות, אנרגית גלים, אירועים גופניים, צורות ביולוגיות וכדומה). בכל אחד מהמצבים עלולה להיות תחושה יותר שלילית מאשר חיובית, בהתאם למיקום והתפאורה שבה הנוסע נמצא. עבור חוויות מיסטיות מוחצנות, אפשר להביא לסשן נרות, תמונות, ספרים, קטורת, מוסיקה או חלקים מוקלטים של המדריך. זאת בכדי להביא את המסע לכיוון הרצוי. לחוויה פנימית רצוי למנוע את כל הגירויים: ללא אור, צלילים, ריחות, או תנועה.

כדאי שמצב התקשורת עם המשתתפים אחרים יוחלט בטרם התחלת הסשן. זאת בכדי למנוע חוסר הבנה במהלך חווית הרגישות הגבוהה של התעלות מעל האגו. אם מספר אנשים עושים את הסשן ביחד, רצוי שכל אחד ידע את המטרה של האחרים. מניפולציות לא צפויות או לא רצויות עלולות "ללכוד" בקלות את הנוסעים האחרים למחשבות ולהזיות פראנואידיות.

הכנות

כימיקלים פסיכדליים אינם תרופות במובן הרגיל של המילה. אין תגובות גופניות או פסיכולוגיות ספציפיות. ככל שההכנה טובה יותר, כך תהיה החוויה יותר אקסטטית ומאירה. בסשנים התחלתיים עם אנשים שאינם מנוסים, התפאורה והמיקום הם הכי חשובים, במיוחד כשמדובר בפעולותיהם של אחרים. מיקום ארוך-טווח מתייחס להיסטוריה האישית, לסבלנות האישית וכדומה, בהתאם לסוג האדם שאתם. הפחדים שלכם, הרצונות, הקונפליקטים, רגשות האשם, התשוקות הסודיות שלכם, גורמים לכם לפרש ולנהל את הסשן הפסיכדלי. אולם, חשובים יותר הם הרפלקסים המכאניים, ההגנות, המהלכים ההגנתיים הפועלים בזמן חרדות. מאידך, גמישות, ביטחון בסיסי, אמונה פילוסופית, פתיחות אנושית, אומץ, חום בינאישי, יצירתיות, מאפשרים הנאה ולמידה קלה. קשיחות, רצון לשלוט, חוסר אמון, ציניות, צרות ראיה, פחדנות, קרירות, הופכים מצב חדש למצב של איום. הדבר החשוב ביותר הוא ההתבוננות הפנימית. אדם בעל הבנה של ההתנהגות המכאנית של עצמו, ושיכול לזהות כאשר הוא לא פועל כפי שהיה רוצה, הוא אדם שיהיה לו קל יותר להתמודד עם כל שינוי - אפילו התרסקות גמורה של האגו שלו.

המיקום המיידי מתייחס לציפיות של האדם מהסשן עצמו. אנשים באופן טבעי נוטים לכפות את הפרספקטיבה האישית והחברתית על כל מצב חדש. למשל, אנשים שמגיעים לסשן לא מוכנים עלולים לכפות ולפרש באופן בלתי מודע מודל רפואי על החוויה. הם יחפשו סימפטומים, יפרשו כל אחת מהתחושות במובן של בריאות או מחלה, וכתוצאה מכך, אם תתחיל איזושהי חרדה, תבוא דרישה לסמי הרגעה מצידם. לעיתים, סשן שאינו מתוכנן היטב, עלול להביא את המתנסה לדרוש לראות רופא.

מרידה כנגד קונבנציות עלולה לעודד אנשים לקחת את הסם. הרעיון התמים של לעשות משהו שהוא "סוף הדרך" או במידת מה "שטני" עלול לערפל את החוויה.

LSD מציע קשת אפשרויות ללימוד מהיר ולביצוע מחקר מדעי. אולם, בסשן הראשוני, התגובות האינטלקטואליות עלולות להפוך למלכודות. “כבו את המוח שלכם" היא העצה הטובה ביותר למתנסים חדשים. אחרי שלמדת כיצד להניע את ההכרה סביב – משבירת האגו וחזרה, לפי רצונך – אז התרגילים האינטלקטואלים יכולים להפוך חלק מהחוויה הפסיכדלית. המטרה היא לשחרר את המוח שלך מהחשיבה השפתית כמה שיותר.

ציפיות דתיות מזמינות את אותה העצה. שוב, לסובייקט בסשן המוקדם מומלץ "לצוף עם הזרם", להישאר ב- up ככל שאפשר, ולדחות את הפרשנות התאולוגית לפעם אחרת.

ציפיות, הקשורות לבילוי ולאקסטזות, יגיעו באופן טבעי. החוויה הפסיכדלית מספקת רגעים שמגמדים כל משחק אישי או חברתי. תחושות טהורות יכולות לתפוס תודעה והאינטימיות בין אישית תגיע לגובה ההימליאה. הנאות אקסטטיות כמו מוסיקה, אומנות, בוטניקה, ומהטבעי – עולים למכפלת המיליון. אולם תגובות של משחקי אגו כמו - “אני עובר את האקסטזה הזו. איזה בר מזל אני!” עלולות למנוע מהמתנסה להגעה לאיבוד טוטאלי של האגו.

מספר המלצות פרקטיות

הסובייקט צריך להקדיש לפחות שלושה ימים: יום לפני החוויה, יום החוויה, ויום שאחרי החוויה. תכנון זה מבטיח הורדה מלחצים חיצוניים ומחוייבות אישית צלולה יותר. שיחות עם אנשים אחרים שעברו את המסע יהיה רעיון מצויין, למרות שזיהוי רמת חווית ההזיה הוא מה שחשוב. צפיה בסשן תוך כדי שהוא מתרחש הוא גם סוג של רווח.

קריאת ספרים על חוויות מיסטיות של אחרים ועל עצמם, היא אפשרות נוספת (אלדוס האקסלי, אלן ווטס וגורדון וואסון, כתבו תיאורים עוצמתיים). מדיטציה היא כנראה השיטה הטובה ביותר להתכונן. אלו שבילו זמן בהתבודדות מתוך ניסיון לנהל את החשיבה, למנוע חשיבה, ולהגיע לרמה גבוה יותר של ריכוז, הינם המועמדים הטובים ביותר לחוויה פסיכדלית. כאשר האגו נשבר, הם מזהים את התהליך כסוף נכסף שהמתינו לבואו.

מיקום

בראש ובראשונה, דאגו למקום המנותק מהמשחקים הפנימיים והבין אישיים, ואשר נקי מכל אפשרות של הסחות והפרעות. הנוסע צריך לודא שלא יפריעו לו; מבקרים או צלצול טלפון עלולים לזלוג לתוך הפעילות ההזיתית. חובה לחוש ביטחון ואמון בסובב.

היום שאחרי הסשן חשוב בכדי לתת לחוויה לקחת את המסלול הטבעי שלה, ולאפשר זמן להתבוננות פנימית ולמדיטציה. חזרה מהירה מדי למעורבות במשחק עלולה לטשטש את הצלילות, ולהפחית את פוטנציאל הלמידה. כדאי מאוד שהקבוצה תישאר ביחד לאחר הסשן בכדי לחלוק ולהחליף חוויות.

אנשים רבים מרגישים יותר בנוח בערב, ובעקבות זאת החוויה שלהם עמוקה ועשירה יותר. רצוי שהאדם יבחר את הזמן שהוא מרגיש מתאים יותר. מאוחר יותר הוא יוכל להתנסות בהבדלים בין חוויה של היום והלילה. באותו האופן, גינות, חופים, יערות, וסביבת הכפר עלולים להשפיע באופן ספציפי בצורה שייתכן והוא לא ירצה בכך. החשוב מכל הוא הצורך לחוש בנוח כמה שאפשר, בין אם הוא בסלון ביתו או תחת כיפת השמיים. סביבה מוכרת יכולה לעזור לו לחוש ביטחון בזמן ההזיה. אם הסשן נערך בפנים (בבניין), מוסיקה, תאורה, זמינות מזון ושתיה, צריכים להיות חלק מהתכנון. רוב המתנסים אינם חשים רעב במהלך שיא החוויה, אך לאחריה רבים יעדיפו מזון פשוט כלחם, גבינות, יין, ופירות טריים. כשהחושים פתוחים לחלוטין, הטעם והריח של תפוז טרי יהיה בלתי נשכח.

בסשן קבוצתי, אנשים בד"כ יעדיפו להימנע מללכת או לנוע למשך זמן ממושך, לכן כדאי שמיטות או מזרנים יהיו מצויים בסביבה. אפשרות אחת היא למקם את הראשים של המיטות יחד בכדי ליצור צורה של כוכב. רצוי למקם גם מספר מיטות בנפרד משאר הקבוצה, בכדי לתת אפשרות לאלו שירצו להיות לבד. זמינות של חדר נוסף ונפרד היא גם רצויה עבור מישהו שמעוניין להתבודד לחלוטין.

המדריך הפסיכדלי

כאשר המחשבה הקוגנטיבית בהשהייה, הסובייקט נמצא במצב רגיש – הוא פתוח עבור כל הצעה. לסשן ראשוני, למדריך (אדם אשר יעביר איתו את החוויה), כוחות עצומים להשפיע על ההכרה של המתנסה עם מחווה או תגובה, אפילו אם היא מזערית.

המפתח כאן נמצא ביכולתו של המדריך לכבות את האגו, המשחקים החברתיים, הצורך בכוח, והפחדים. הוא חייב להיות רגוע, יציב, בעל יכולת לקבל את האחר, בטוח בעצמו, ולחוש הכל מבלי לעשות דבר, לבד מאשר לאפשר לסובייקט לדעת כי תבונתו של המדריך מצויה בסביבתו.

סשן פסיכדלי נמשך עד ל-12 שעות ויוצר רגעים אינטסיביים, אינטנסיביים, אינטסיביים מאוד בתגובות. למדריך אסור להיות משועמם, דברן, או להתנהל כאינטלקטואל. הוא חייב להישאר רגוע לאורך כל זמן שהמתנסה נמצא בסחרחרה, שבה הוא פועל בלא הכרה. הוא צוות הקרקע, תמיד נמצא שם בכדי לקבל הודעות ושאלות מאלו שבמעוף, מוכן לסייע בהכוונה למקום אליו נוסעים. המדריך לעולם לא יכפה את משחקיו שלו על הנוסע. טייסים שיש להם את תוכנית הטיסה שלהם, את המטרות שלהם, יחושו בנוח לדעת שהמומחה נמצא שם למטה, זמין לעזרה. אבל אם צוות הקרקע מחזיק במטרות משל עצמו, מניפולציות של המטוס למטרות אגואיסטיות, רשתות הביטחון ותחושות האמון יתפוררו.

לתת סמים פסיכדליים ללא כל ניסיון אישי הוא לא אתי וגם מסוכן. מחקרינו מסכמים כי כמעט כל תגובה שלילית מ- LSD היא תוצאה של פחד של המדריך. פחד שהתבסס והועבר למתנסה עצמו. כאשר המדריך פועל תוך התגוננות, הוא מחצין את הפחד שלו. אם באופן רגעי המתנסה נמצא בחוסר נחת או בלבול, אחרים הנמצאים סביבו לא צריכים לחוש אהדה או להראות מוטרדים מכך, הם צריכים להישאר רגועים ולעצור את "משחק העזרה”. במיוחד חשוב להימנע מתפקיד "הרופא".

המדריך חייב להישאר קשוב באופן פסיבי ואינטואטיבי למשך מספר שעות –משימה קשה למרבית האנשים החיים בתרבות המערבית. הדרך האופטימלית להיות במצב של עירנות שקטה, ואשר תלויה ביכולת הגמישות של המדריך, היא לקחת מנה פחותה של חומר פסיכדלי יחד עם הסובייקט. אופציה נוספת היא שסביב המתנסה החדש יהיה מדריך שלא לקח מנה פסיכדלית, ומשתתף מנוסה שנמצא תחת ההשפעה. הידע שיש למדריך מנוסה שנמצא ב-up , תוך שהוא מהווה חברה למתנסה החדש, לא יסולא בפז: כמו הביטחון שיחוש טייס במבנה עם טייס מנוסה ממנו; כמו ביטחונו של צוללן שעימו נמצא בן זוג מומחה. המתנסה הפחות מנוסה ינסה לכפות הזיות. המדריך, שנמצא במצב צלול, מאושר מזרימה, עלול להימשך אל שדות ההזייה של הסובייקט ויהיה בבעיה לנווט את עצמו. אין כל סימנים קבועים, אין מקום ספציפי להניח עליו את האצבע, אין כל שיטה יציבה שעליה תוכל להניח את מחשבתך. הכל זה עניין של צירוף מקרים. פעולה החלטית ע"י הסובייקט עלולה לשנות את כיוון הזרימה של המדריך, במידה והוא לקח מנה גדולה.

המדריך הפסיכדלי הוא למעשה משחרר ניורולוגי, אשר יספק את ההארה, ישחרר את האדם מהכבלים שקשרו אותו לאורך חייו. אדם זה יהיה שם ברגע ההתגלות, יחלוק את ההארה האקסטטית שהנוסע יגלה בה את הפלא וההשתאות של תהליך החיים השמיימי, כל זאת מעבר למשחקים ולשאיפות הארציות. השתאות ותודה - יותר מאשר גאווה – הם התשלום עבור המקצוע החדש, השאמן.

רגע שבירת האגו או אי-משחק אקסטטי

הצלחה מרמזת על הכנה מוקפדת במסע להרחבת תודעה, כמו גם רוגע, ומשחק אהדה וחמלה (קרמה טובה), מצד המשתתף. אם המשתתף יכול לראות ולתפוס את הרעיון של ראש צלול ברגע שהמדריך מגלה לו – כלומר, אם הוא מחזיק ביכולת למות באופן תודעתי – וברגע האדיר של חיסול האגו, יוכל לזהות את האקסטזה שתיפול עליו ויהפכו לאחד, אז כל הקשרים של האשליות ישברו לחלוטין ובאופן מיידי: החולם יתעורר לתוך המציאות באופן סימולטני ויכיר בהצלחה שלו.

המצב האופטימלי הוא שהגורו שממנו קיבל המתנסה את ההנחיות יהיה נוכח. אבל אם הגורו אינו נמצא, אז אדם מנוסה אחר, או אדם שהמשתתפים סומכים עליו, חייב להיות זמין לקרוא את המדריך הזה מבלי לכפות על אף אחד את המשחקים שלו. אחרת, המשתתף יהיה במצב שבו שהוא לא יחווה את החוויה אלא רק יחשוב על מה שהוא שמע קודם עליה.

שיחרור של מערכת העצבים תשלול את המנטלי-קונספטואלי העודף. המוח, במצבו המותנה, מוגבל למילים ולמשחקי אגו, וממשיך ביצירת מחשבות אקטיבית. מערכת עצבים הנמצאת במצב של רוגע וחוסר פעולה, עירנות פסיבית. ניתן להשוות מצב זה למה שבודהיסט קורא למצב הגבוה ביותר של הדהיינה (מדיטציה עמוקה). ההכרה וההבנה של הצלול והקל מעורר מצב אקסטטי של התודעה, מצב שאליו הגיעו הקדושים ומיסטיקנים, מצב שאנשי המערב קוראים לו הארה.

הסממן הראשון של "המציאות הקלה והצלולה, החשיבה שניתן לסמוך עליה לחלוטין במצב המיסטי הטהור" – הוא תודעה של אנרגית שנוי, שמתרחשת ללא כפייה על הקטגוריות המנטאליות (הכוונה לפעולת השייכות שהמוח עושה, ג.ג).

משך מצב זה משתנה בהתאם לניסיון של האינדיווידואל, תחושת ביטחון, יכולת האמון, הכנה, והסביבה. לאלו שיש להם מעט ניסיון פרקטי במצב הרוגע ללא משחק ההכרה, מצב זה יכול להימשך מחצי שעה למספר שעות. ההבנה של מה שהמיסטיקנים קוראים לו "האמת הסופית" היא אפשרית, בהנחה שהאדם עשה הכנות מספיקות קודם לכן. אחרת הוא לא יוכל להנות מרגע זה, ויאלץ לרדת נמוך יותר ויותר למצב של הזיות עד שהוא נופל חזרה לשיגרת המציאות. חשוב לזכור שהרחבת התודעה הוא ההיפך הגמור של תהליך הלידה, האדם שבור-האגו חווה באופן זמני את סוף משחק החיים, מעבר משלב אחד של תודעה לשלב אחר. רק שכמו שפעוט חייב להתעורר וללמוד מהחוויה של הטבע של העולם, כך גם האדם חייב להתעורר לתוך עולם מופלא זה של הרחבת התודעה, ולהכיר את התנאים היחודיים של עולם זה.

לאלו התלויים באופן קיצוני במשחקי אגו, אשר פוחדים לאבד שליטה, מצב ההארה ימשך רק למשך חלקיק שניה. לאחרים, זה ימשך כאורך זמן ארוחה. אם הסובייקט מוכן לאבחן את הסימפטומים של איבוד האגו, הוא לא יזדקק לעזרה חיצונית בשלב זה. אדם העומד לוותר על האגו שלו צריך לזהות את האור הבהיר. אם האדם נכשל בזיהוי ההזדמנות לשבירת האגו, הוא עלול להתלונן על תגובה גופנית שמראה שהוא לא הגיע למצב השיחרור:

1. לחץ גופני.
2. תחושת הזעה שלאחריה תחושת חום של מחלה.
3. הגוף מתפורר או מתפזר לאטומים.
4. לחץ בתוך הראש ובאוזניים.
5. תחושת דגדוג קיצונית.
6. תחושות של גוף נמס או נוזל כשעווה.
7. בחילה.
8. רעד צמרמורות, שמתחיל באגן ועולה למעלה עד לכתפיים.

המדריך או החבר צריכים להסביר כי הסימפטומים מרמזים כי האדם עומד לפני שבירת אגו. התגובות הפיזיות הם סימנים המעידים על ההתעלות: הימנעו מלהתייחס אליהם כסימפטומים של מחלה. המתנסה צריך להלל תחושות מהבטן כסממן שהתודעה נעה סביב הגוף. יש לחוות באופן מלא את התחושה, ולאפשר לתודעה לזרום לשלב הבא. בד"כ המצב הטבעי הוא לאפשר למתנסה להעביר את הריכוז שלו מהבטן ולהתמקד על נשימות או פעימות לב. אם זה לא משחרר אותו מהבחילה, המדריך צריך להעביר את התודעה לאירועים חיצוניים – מוסיקה, הליכה בגינה, וכדומה. כאמצעי אחרון, הוא יוכל לנסות למשוך אותו אחורה אל האגו.

הסימנים הפיזיולוגים של שבירת האגו, מוכרים ומובנים, וצריכים להיות תוצאה של רוגע הנוצר מההארה. הדימוי של מחט המאוזנת על חוט ורצה עליו, בעצם מסבירה את המצב. כל זמן שהמחט שומרת על איזון כך היא תישאר על החוט. אולם, בסופו של דבר, משיכה של האגו, או כוחות חיצוניים שעושים סימולציה לאפקט הזה, יגרמו לנפילתה של המחט. במציאות של האור הבהיר, באופן דומה, אדם במצב של התרוממות מעל האגו, יהנה באופן זמני ממצב של איזון מושלם ואחדות. חוסר הבנה של מצב אקסטטי כשהמתנסה נמצא ללא אגו, תודעה ממוצעת תחסיר את הכח והידע לתפקד ולפעול במצב זה. מחשבות על אישיות, אינדיווידואליות קיימת, דואליות, ימנעו את ההכרה של הנירוונה (“כיבוי הלהבה" של פחד או אגואיסטיות). כאשר הנוסע נמצא באופן ברור עמוק באקסטזה של התעלות מהאגו, המדריך החכם יישאר בשתיקתו.

תודות

המאמר מתורגם ע"י משתמש:Joe Joe.

ראו גם

• The Psychdelic Experience - טקסט המלא באנגלית
• טימות'י לירי